דלג לתוכן העמוד

לזכרו של רפי צורף 1952-2014

  • רפי צורף 1952- 2014

    רפי צורף



     



    תושבי הערבה התיכונה מרכינים ראש על מותו של רפי צורף ממושב פארן.

    לחגית, לרעות וג'קו, דיה, צאלה, נעם - תנחומינו הכנים.

    רפי הגיע עם חגית בשנת 1987 למושב פארן שם הקימו את ביתם ועסקו בחקלאות.

    יהי זכרו ברוך





    -------------------------------------------------------------------------------------

    רפי צורף מספר 15.4.14

    הורי, יצחק וג'ורג'יה עלו מעירק בצעירותם עם משפחותיהם. למיטב ידיעתי הם נישאו עוד בעירק בנישואי שידוך. אימא הייתה מבוגרת מאבא בכמה שנים. היו לה שתי אחיות, שם הוריה:רפאל ושמחה נסראללה.

    אני גדלתי כבן יחיד. ידוע לי שנולדו אחרי עוד שני ילדים אשר נפטרו בלידה או בסמוך לה וכנראה שאימא לא יכלה להיכנס שוב להריון.

    בתחילה גרנו במעברת רחובות , ממנה אני זוכר את הצריף שדלף בחורף ולהט בקיץ. בילדותי המוקדמת עברנו, עם כל משפחת אבי,לבית ערבי גדול בין הפרדסים, באזור נס ציונה. הבית נבנה כמו ארמון : היו לו שלוש קומות והרבה חדרים גדולים ומאד גבוהים (לכן ביקשתי גם בבית שבנינו בפארן, שיהיה חלק גבוה). נאמר לנו שהבית היה שייך בעבר לשייח אמין אלחוסייני. באותה בית התגוררה כל המשפחה המורחבת : סבא ראובן וסבתא דינה, שלוש אחיות של אבי עם משפחותיהן ועוד אח ואחות צעירים יותר. כן התגוררו בבית אישה ניצולת שואה ערירית, שאליה התייחסנו בכבוד רב ומאד עזרנו לה. ועוד משפחה של קרובים רחוקים. חיינו ביחד, בישלנו יחד (במיוחד בסופי השבוע וחגים) והילדים גדלו יחד, כך שלא חסרה לי חברה.

    זו הייתה ילדות בטבע בין הפרדסים ואז הוטבעה בי כנראה המשיכה והאהבה לטבע, לבעלי חיים, לנופים ולמרחב הפתוח.

    סבא ראובן עבר בארץ תהליך של התחזקות בדת והפך למעין רב (למרות שלא הייתה לו הסמכה) ואנשים רבים נהרו אליו לקבל ברכה, קמע או עצה. החדר שלו היה עמוס בספרי קודש והוא השקיע את כל זמנו בלימוד. הוא שאף לחנך אותנו הנכדים, תוך שהוא מיישם את הפסוק:"חוסך שבטו שונא בנו"... דרש שנתייחס בכבוד לבני המשפחה המבוגרים ולבני אדם בכלל. סבתא דינה שלטה ביד רמה בכל בני המשפחה, שנשמעו לה מתוך כבוד ודרך ארץ, אם כי אני זוכר שהחיים היו מלווים בחיכוכים, אולי על רקע המאבק בין המסורת לדפוסי ההתנהגות המודרניים.

    לאחר כמה שנים, כשהבית קיבל צו הריסה, עברנו לנס ציונה עצמה. אבא שלי היה מזכיר הפועל המזרחי ולכן רשם אותי לבי"ס דתי. כך יצא שאני הייתי הנכד היחיד שלמד בחינוך הדתי ולכן גם הציפיות של סבא ממני היו גדולות יותר מאלו שציפה מיתר הנכדים. מאחר ובנס ציונה לא היה תיכון דתי, תכננו לשלוח אותי לישיבה, אך אני לא הסכמתי. כך יצא שנרשמתי לתיכון רגיל בנס ציונה, מה שהיה עבורי מעבר חד מאד. בכתה י' נרשמתי ללימודי צילום, מגמה שנתמכה ע"י הצבא מתוך כוונה להכשיר צלמים לשירות הצבאי.

    לנושא הצילום נחשפתי כבר בגיל 10, כשאבא קנה לי מצלמה ראשונה. בהיותי בן יחיד, הורי לא חסכו בחינוכי וכך יכולתי להקים בבית מעבדה לצילום. מאד אהבתי את התחום, גם של הצילום וגם של הפיתוח והשקעתי בזה את כל זמני הפנוי. יש לזכור כי באותה התקופה הצילום לא היה דיגיטאלי ועבודת הפיתוח וההדפסה הייתה תהליך יצירתי ובעל משמעות והשפעה על התוצאה הסופית. תהליך הפיתוח גרם לי הנאה רבה והפכתי לפריק של כל התחום וביליתי במעבדה שבבית שעות על גבי שעות. בכיתות י"א ו י"ב השתלבתי בעבודה בסטודיו לצילום בנס צינה וזו הייתה הרגשה טובה שיכולתי לממן חלק מהעלויות של תחביב יקר זה. עבדתי גם כעוזר לסמי בן-גד, צלם האופנה, כך שלמרות הרקע הדתי, הייתי מצוי גם בהוויה החילונית.

    אבא, שאמנם לא זכה להשכלה גבוהה, היה אדם חכם ובעל כריזמה, שמשכה אליו אנשים והוא הרבה לעזור לקשי –יום אשר נהגו לפנות אליו בבקשת עזרה. הוא תפקד למעשה כראש המשפחה של משפחתו המורחבת והיווה עבור כולם כתובת לכל מצוקה. בשלב מסוים, הוא נקלע שלא בטובתו ולא באשמתו להסתבכות כספית. הסתבכות זו גררה גם מתח משפחתי והמצב הקשה הביא אותו לשלוח יד בנפשו. אני הייתי אז בן 18. מאז אימא ואני התרחקנו ממשפחתו של אבא, שלא תמכה בו כשהיה צריך. לאחר מותו, נאלצנו למכור את דירתנו בנס ציונה, אך יכולנו להרשות לעצמנו לרכוש דירה קטנה בחולון שם פתחנו פרק חדש בחיינו.

    את השירות הצבאי התחלתי רק בגיל 20, מאחר ובסמוך לו קרתה לי תאונה באצבע יד שמאל. בנוסף, הייתי צריך לתמוך באימא, שהייתה אלמנה ואישה חולנית.

    בצבא בקשתי להשתלב ביחידת הצוללים המגינה על הנמלים, אך אימא לא הסכימה שאתגייס לשירות קרבי. האפשרות השנייה הייתה בתחום הצילום אך הצבא לא היה צריך צלמים באותו הזמן, וכך הוצבתי בחיל הרפואה והגעתי להיות חובש במרפאת ווינגייט. הייתי האחראי במרפאה ויצא ששימשתי אוזן קשבת לחיילים וחיילות שבאו לשפוך את ליבם. מאבי קיבלתי את התכונה להקשיב לאנשים מרצון ולא מתוך כורך והאמת שהחברה היו צוחקים על תפקידי כ'כותל מערבי' לכל הפונים למרפאה.
    עומס העבודה היה רב, היה צורך להגיע למספר מקומות בתחום הבסיס וכך עלה הרעיון לרכוש סוס לשימושי ולעוד מספר מטרות בבסיס. מוניתי לאחראי על הסוס ומאד נהניתי מהיכולת להתנייד עליו בין העמדות. זכורה לי גם רכיבה שערכתי באחד מסופי השבוע, לביקור משפחתי בנס ציונה. ההיכרות המוקדמת שלי עם סוסים, הייתה דרך קרוב משפחה שמכר קרח. אנו הילדים היינו גונבים את הסוס ומשתוללים אתו. בכל מהלך השירות, המשכתי לעסוק בצילום כתחביב ותיעדתי את חיי הבסיס.

    את חגית הכרתי במכון וינגייט. המפגש הראשון היה כשהיא סבלה מפציעה כתוצאה מאימון בשטח במסגרת קורס מדסיותואני הגעתי לטפל בה, על הסוס המזיע. היחס שקיבלתי היה מעליב...(חגית אינה זוכרת אירוע זה) נפגשנו באקראי בבסיס עוד מספר פעמים, למשל כשראיתי אותה עולה מין המים בעת שליוויתי סידרה שלהם בכנרת, אך הקשר הרומנטי התחיל בעת שחגית הגיעה לווינגייט לקורס מצילים, לאחר שהוצבה כמד"סית בבה"ד 1.

    עם חגית קיבלתי משפחה גדולה וחמה , שהיוותה פיצוי מסוים על המרחק ממשפחתי שלי.

    שרתתי בקבע 3 שנים, מאחר והייתי זקוק למשכורת כדי לתמוך באימא. מסיבות כלכליות נגנזה התכנית לנסוע ללמוד צילום באנגליה. לאחר השחרור חיפשתי עבודה בתחום הצילום וקיבלתי הצעה לעבוד כפרי-לנסר עבור ה"נשונלג'אוגרפיק". כשהבנתי שהעבודה כרוכה בהרבה נסיעות לחו"ל והיעדרות ממושכת מהבית, החלטתי לוותר עליה, מתוך בחירה לחיות חיי משפחה מסודרים.

    מצאתי עבודה מהצד השני של המצלמה, במעבדת צילום של אוריינט קולור ודי מהר מוניתי למנהל מחלקה. העבודה הייתה מאד תובענית, כללה משמרות ומאחר וחגית שרתה אז בקבע, כמעט ולא נפגשנו. הבנתי שלא אוכל להתקדם בתחום הצילום ועלה הרעיון לעבור לחיות חיים שקטים במקום כפרי.

    בווינגייט הכרתי את מוטי אליהו, חברי הטוב, ודרכו הכרתי את נושא החקלאות ואת צורת ההתיישבות המושבית, שמאד מצאה חן בעיני. בחוות 'מכורה' שבכרמל, חיפשו עובד שיגור בחווה וכך הגענו לשם. מאד אהבתי את העבודה בחווה, אך התברר שזו עבודה שאין שכרה בצידה ומבחינה כלכלית זו הייתה החלטה שגויה. נשארתי בקשר טוב עם בעל החווה עד היום, אך לא נשארתי לעבוד שם ועברנו למושב 'עין איילה' שבחוף הכרמל. בעין איילה עברתי במספר עבודות : גידלתי ירקות עם שותף, הייתי מתקין דלתות של רב-בריח, עבדתי בגידול בננות וגם בגינון.

    בשנת 1984, בעקבות מוטי ושושי, התקבלנו לפארן ובשנת 1987, לאחר שגייסנו את הסכום הדרוש, הגענו לפארן.

    הדברים נרשמו כפי שסיפר רפי, שבועיים לפני פטירתו. הוא לא הספיק לעבור על הכתוב ואני מקווה שלא נפלו אי דיוקים. הייתה זו זכות לשמוע את הסיפור ולהתוודע לפרקי חייו. רחל יונש.


תגובות

תגובתך התקבלה בהצלחה!
התחברו על מנת לפרסם תגובה