דלג לתוכן העמוד

לזכרו של ד"ר אמנון צביאלי 1939-2016

  • אמנון צביאלי - 1939 - 2016



    ד"ר אמנון צביאלי הלך לעולמו ב- 29.2.2016 /כ' באדר א' והוא בן 77 שנים.
    אמנון נולד בנס ציונה וגדל ברעננה.
    למד בבית הספר החקלאי כדורי והיה חבר בגרעין נח"ל לקיבוץ משגב עם.
    למד רפואה בבית הספר לרפואה בהדסה ירושלים נוסף על כך היה גם מורה דרך מוסמך והכיר את הארץ לאורכה ורוחבה.
    בין השנים 1976 – 1982 שימש רופא אזורי של משרד הבריאות בדרום סיני ונתן שירות רפואי לכלל התושבים, ישראלים, בדואים ותיירים. עיקר עבודתו באותם ימים הייתה עם האוכלוסייה הבדואית.
    בשנת 1986, לאחר תקופת לימודים בתחום רפואת חירום בדרום אפריקה, חזר לישראל והתחיל בהתארגנות לעבודה בישראל.
    ד"ר אמנון צביאלי בחר לעבוד בערבה ובשנת 1987 הגיע לספיר ונקשר לערבה ולתושביה וטיפל בתושבי הערבה התיכונה וחבל אילות.
    באותה תקופה היה שותף בהקמת "רפואה מרחוק" שהובילה באותם ימים המועצה האזורית.
    ד"ר צביאלי הכיר היטב את אתגרי מערכת הבריאות בערבה – הריחוק מבתי חולים, רפואה קהילתית, תחלואים אופייניים לאזור ומענה לתאונות דרכים על הכביש לאילת.
    אמנון היה מתנדב פעיל של יחידת חילוץ ערבה לאורך שנים רבות וסייע בחילוץ מטיילים ובמתן מענה לאירועים רפואיים רבים ומגוונים.
    בשנת 1998 הקים בהודו (ניו דלהי) את מרפאת "שריב" במסגרת חברה הנותנת שירותי רפואה למטיילים ישראלים במזרח ובדרום אמריקה.
    ד"ר צביאלי למד והשתלם במגוון נושאים בתחום הרפואה והיה בקשר מתמיד עם חידושי הרפואה המתקדמת. היה לו ידע מקיף במגוון תחומים למד דיקור במשך 8 שנים והיה מורשה לטיפול בהיפנוזה רפואית וחבר "בחוג הישראלי לכאב".
    ד"ר צביאלי היה איש אשכולות, נעים שיחה, טייל, מתנדב וחבר.
    השאיר אחריו בן – אורן צביאלי ובת – יעל צביאלי-רייס, אח – יורם ואחות – תמר ואת חברתו לחיים – רבקה אופנבך.

    יהי זכרו ברוך.

    _______________________________________________________________

    ד"ר אמנון צביאלי, אחד משני הרופאים באזורנו סיפר לנו על הרגשתו כרופא באזור בודד, על בעיותיה של האוכלוסייה המתבגרת, על התחלואים האופייניים לאזורנו, על תפיסתו את הקשר בין רפואה קונבנציונאלית לרפואה אלטרנטיבית ועוד. להלן תשובותיו של ד"ר אמנון צביאלי לשאלותיה של אסתי סלע/

    פורסם ביום העצמאות תשנ"ח 1998 –בבטאון: " 39 שנים להתיישבות בערבה"

    הערבה תחילה...
    לקראת שובי ארצה מלימודים בדרום אפריקה לפני 12 שנים, התחלתי לארגן לי מקום עבודה בארץ. בחרתי לעבוד בערבה ולא מחוסר ברירה. בין השאר הוצע לי לעבוד ב"סורוקה" וחשבתי "שזה צפונה מדי"... אני אוהב לעבוד ב"בוש". עדיין מעניין לי גם כיום, די מתאים לאופי שלי. אך כבר אז חלק ניכר מהקשיים היה מוכר לי.
    רוב ימי המקצועיים גרתי במקומות קטנים בהם הייתי גם הרופא של הישוב בו עבדתי. זה מצב מלחיץ למדי, מקצועית וחברתית, מה גם שאתה הוא גם הרופא של משפחתך, מצב לא רצוי, שלא פעם חסרה בו אוביקטיביות ושיפוט לא מעורב. זה גם מצב האחיות בערבה. אך מכיוון שלהן יש בדרך כלל אפשרות לגיבוי רופא או התייעצות או כיסוי אחות-עמיתה, הלחץ והשחיקה שלהן פחות, אם גם לא מבוטל. אתה צריך להיות זמין וכונן תמיד, אפילו אם אינך נקרא לעיתים מזומנות. בתקופתנו מעמד הרופא אינו מה שהיה פעם והיחס רופא-חולה, תדיר אינו שונה בהרבה מזה שבין ספק שרות ולקוח. זה קיים גם בעיר, אך שם הזמינות והקרבה לשירותי בריאות נוספים (בית חולים, מעבדות וכו') ובערבה אתה חייב להתבסס בעיקר על רושם קליני, ניסיון ואינטואיציה. שיקולי מרחק ועלות מתווספים אל השיקולים הרפואיים הרגילים, כשהחרב המתהפכת של "רפואה מתגוננת", החשש המתמיד מפני תביעה, מאלץ לא פעם לנקוט בהליכי ברור או טיפול שלפי שיקול רפואי טהור הם מיותרים ולא נחוצים. כן קיים הקושי הטכני של תלות מוחלטת בנהיגתך ורכבך, בגלל המרחקים ודלילות תחבורה ציבורית. אך הקושי הגדול ביותר מבחינת תרומתו לשחיקה, הקושי להמשיך ללמוד. האפשרות ללמוד חשובה לרוב הרופאים שאני מכיר, לא פחות מהשכר.
    רופא חייב לעקוב, להשתלם, להיות בקשר מתמיד עם המתרחש ברפואה. ללא אלה אין הוא דורך במקום, אלא נסוג. ואלה אינם בנמצא בקרבת מקום. וכל יום עיון, קורס, סדנא, הרצאה וכיו"ב, הם תמיד הרחק מכאן. יקר לנסוע אך בעיקר יקר בזמן. וכמעט לא אפשרי למצוא מחליף במרפאה. וכשישנו, הוא יהיה לשעות ספורות בשבוע ומה על שאר הזמן? רופא מחליף אינו שש לבלות בערבה, בלשון המעטה, וכאן אפילו הכסף לא תמיד יענה על הבעיה. בעיר רופא שנעדר יום או ימים מספר, לרוב יכוסה ע"י אחד מעמיתיו באזור. זה הרבה יותר קשה כשמדובר בשני רופאים המכסים אזור נרחב כשלנו ולעיתים אין מנוס מביטול מרפאה. על שנת שבתון, שהיא מנת חלקם של אקדמאים בשטחים שונים, אין על מה לדבר. כשלפני שלוש שנים חשתי כי השחיקה "גומרת" רותי לקחתי על חשבוני חופשה ללא תשלום לשנה. את הרופא שהחליף אותי אני אמור הייתי למצוא. יתכן שלרופא פחות מעורב זה מציק פחות. מה לעשות, אני מן הנוטים למעורבות במלאכתי....

    על תחלואים אופייניים לערבה,ציוד רפואי במרפאות, האחיות המוכשרות, אוכלוסייה מתבגרת, רפואה קונבנציונאלית, עובדים זרים ומטיילים בחו"ל - בהמשך.



    ד"ר אמנון צביאלי מסביר על הלשמניה/מתוך מגזין הטלוויזיה הקהילתית
    https://www.youtube.com/watch?v=UlK0xR_1bQk


    תחלואים אופייניים לערבה
    להתרשמותי ישנם, אם כי אין לי נתונים סטטיסטיים. האקלים המדברי גורם לנזקים בעור, בעיניים ועוד. האבק, וחלקיקים של צמחי תרבות (זית, לימוניום, תמר, זיפי מלונים ועוד רבים) וצמחי מדבר שונים במשפחת הסלקיים, הם רק אחדים מגורמי אלרגיה ואסטמה. הריסוסים תורמים חלקם. קוטלי מזיקים שהבולטים בהם מקבוצת הזרחן האורגני, מהווים סכנה של ממש.
    לעיתים החקלאי אינו יודע שהוא בסיכון, כי רבים אינם דואגים להיות במעקב אחרי רמת כולין –אסטאז. הפועלים הזרים, בעיקר התאילנדים, סובלים מכך יותר. אבל עליהם עוד נדבר. לישמניה הוא נגע אופייני לאזור השקע הסורי אפריקאי מועבר ע"י זבוב החול, פלבוטומוס והמאגר הטבעי שלו בגרבילים ושאר מכרסמים, שחיים תחת שיחי מלוח, אך גם שיחים אחרים וגדרות חיות. קיימת הנחה כי ביישובים בהם עברו לשתיית מים מותפלים עלולים עם הזמן להראות יותר סימני חסר של מספר יסודות קורט, כמגנזיום, פלואור.

    הציוד הרפואי במרפאות
    הציוד במרפאות הוא פחות או יותר מספיק ונגיש. גודש ציוד שאינו מתוחזק, או ציוד יקר "מובטל" ממיעוט צרכנים פוטנציאליים, אינם מוסיפים הרבה לאיכות הטיפול הרפואי. ציוד מעבדה, רנטגן וכיו"ב, היה מוסיף אך לשם הפעלת ציוד יש צורך בכח אדם ותקנים. מיעוט האוכלוסייה הפוטנציאלית הנזקקת לשרות כזה, עושה אותו לבלתי כלכלי. שונה הדבר לגבי ציוד החייאה, שבעיקרו מספיק, אם כי יש תמיד מקום לשיפור. האמבולנסים הם רעה חולה. היה, כמובן, רצוי שלכל ישוב יהיה אמבולנס תקין, מצויד ומתוחזק. להערכתי רוב היציאות הדחופות של האמבולנסים הם למען אנשים שאינם מתושבי האזור (תאונות דרכים, עוברי אורח חולים, חילוצים).


    טפחו את האחיות בערבה!
    שני רופאים אזרחיים+ רופא צבאי נותנים תשובה סבירה לצרכי ששת יישובינו (שמונה עם נאות הככר ועין תמר). היינו מאד שמחים לו היו עוד, אך אינו מוצדק כלכלית לפי מספר התושבים, ומבחינת קופת חולים יהיה כרוך "אבטלה סמויה" של הרופאים. אני אישית הייתי מוכן לעבוד בחצי משרה אבל איזה רופא יהיה מוכן לחיות בערבה ולהסתפק במחצית השנייה בלבד? ובכלל, למצוא מישהו שירצה לבוא הנה, ולא משום שנאלץ, זה פרויקט של ממש. עני זוכר כמה קשה היה לנו למצוא מחליף כאשר ד"ר אלי אלקלעי עבר צפונה. (וכמה זוכרים מדוע הוא עבר?...)
    קשר עם האחיות דרך האיתורית- חשוב. משלים את פעולות הפלאפון שישנו אצל רובן. רוב הבעיות נפתרות ע"י האחיות שרמתן בערבה גבוהה מהממוצע הארצי והן מסוגלות לאבחן ולטפל היטב ברוב הבעיות. תכופות טוב יותר מאחרים מעמיתי בצפון. טפחו אותן!.



    אוכלוסייה מתבגרת
    האוכלוסייה מתבגרת. אט אט מופיעות בעיות וצצים חוליים "של הגיל". מחלות כרוניות שונות, בעיות לב, יתר לחץ דם, סוכרת ועוד ועוד. את מעלה את השאלה מה חסר או מה רצוי שיהיה במקום כעזרה ראשונה, ובכלל. על חלק אוכל להצביע. קודם כל מודעות. רוב האוכלוסייה גדלה כאן ללא שכבה של "באים בימים" כפי שיש בישובים גדולים וותיקים יותר, וגם אם יש ברוב המשפחות אנשים זקנים, הורים או קרובים אחרים, זה לא ממש אצלנו ביום יום.
    קשה לאנשים לומר לעצמם: "אני מזדקן/ת.. וזה קורה. לי! ואז יש ללמוד לשנות הרגלים ולהסתגל לאורח חיים, תנועתיות מספקת ועבודה נכונה עם הגוף. זהירות יתר, כלכלה נכונה, הפסקת עישון, בדיקות תקופתיות. אין צורך בבהלה אך לא להתעלם מסימנים מציקים של שינוי, להתיעץ, ליטול אחריות על בריאותך, לשלול ממצאים, לטפל. ציוד? כן, חשוב שיהיה הרבה וטוב. אבל בסדר החשיבות, עוד לפני ציוד יקר, הן האחיות. השקיעו בהן! יחס ועידודן ללמוד. אני מעודד את האחיות שעובדות איתי במושבים ובקיבוצים להשתתף בהשתלמויות לרופאים, כי שם נמצא החומר שהן זקוקות לו ביומיום, ולאו דווקא בהשתלמויות לאחיות, שכן אלו בנויות בעיקר לצרכי ה"צפוניות" ומתאימות פחות לצרכינו בערבה. שני קורסים לרופאים שהייתי שמח לאפשר לאחיותינו הם ATLS - ADVANCED TRAUMA LIFE SUPPORT שאחדות מהן עברו כבר ו – ACLS - ADVANCED CARDIAC LIFE SUPPORT ועל שני הקורסים הללו כדאי לחזור אחת לשנים מספר. דבר נוסף בשטח הטכני הוא "רפואה מרחוק" המאפשר התייעצות בזמן אמת בין מרפאותינו, או עם יועצים בכירים שבכוננות במרכזים בצפון, באמצעות המחשב והאינטרנט. שכלול זה, ביוזמת המועצה כבר יצא לדרך מבחינת ראשית תכנון ואחדים מן הצוותים הרפואיים אף היו ביום עיון להיכרות עם הנושא.


    אלטרנטיבי או קונבנציונלי?
    בכל העולם המערבי הולכת ומתפתחת ההכרה כי הרפואה "הקונבנציונלית", ה"מדעית" כל כך ומתמחה כל כך במחלות, במערכות, אברים ושאר חלקים באדם, מאבדת במקרים רבים את המבט הכולל, השלם "הוליסטי" על האדם. גם אין ביכולתה לתת תשובות לכל ציפיות הנזקקים לה. האדם, הפציינט, ה"לקוח" הולך תכופות לאיבוד במערכת שהינה יותר ויותר טכנית, קרה ומנוכרת. וכך חוזרים רבים מן הלקוחות ועמם "הספקים" לסוגי רפואה "חליפית" – אלטרנטיבית. איני אוהב מושג זה כי אין זו אלטרנטיבה אלא "משלימה" לרפואה המערבית הפורמלית. בתי חולים רבים ומכובדים פתחו מרפאות לרפואה משלימה. כבר אין מסתכלים על העוסקים בה כמכשפים או שרלטנים. מכיוון שהנושא "חדש" יחסית, (לפעמים רק כמה אלפי שנים...) הרשויות והחוק מתעלמים ממנו עקב מבוכה אך קושי בהתאמה לשינויים. זה משאיר "שטחים אפורים" ואכן מאפשר גם לכל מיני מרפאים אזוטריים, ביזרים ונוכלים שטח מחיה. יש צורך לתחום בברור ולקבוע קריטריונים מקצועיים לעוסקים. ובאשר לשאלתך, יכולני רק לומר לך כי אני אישית עוסק בדיקור, בעיקר בתסמונות כאב. למדתי דיקור במשך כשמונה שנים, נבחנתי והוסמכתי ע"י פרופ' מוסה מ – ECOLE SUPRIEUR D'ACUPUNCTURE DE FRANCE ואני משתמש בעיקר בשיטתו של פרופ' C.CHAN GUNN מונקובר. כמו כן אני מורשה לטיפול בהיפנוזה רפואית, תלמידו של פרופ' קליינהאוז. הידע והניסיון שלי בשיטות הללו אינו במקום טיפול קונבנציונלי אלא נותן בידי כלים נוספים לטיפול. בעיקר בכאב ואני חבר ב"חוג הישראלי לכאב" (יש דבר כזה) אך גם בשלל בעיות רפואיות אחרות. לא זה המקום לפרט גם כך זה יראה כפרסומת... אך אני מקפיד על אבחנה קונבנציונלית לפני טיפול ומציע את הטיפול בנוסך לאופציות טיפול "מקובלות" ופעמים רבות יש יותר מאופציה אחת לבחירת הפציינט. אודה, אני אוהב את הטיפול בהיפנוזה, שהרפיה היא אחת מגישותיה. מדהים לראות כל פעם מחדש, אילו כוחות ריפוי עצמי יש לגוף, שאותם ניתן להפעיל בעזרת נפש. בכאב, ובמחלות כרוניות שונות, מחלות מעי, ריאות, עור ובעצם בכל המערכת.


    עובדים זרים
    אין הם מביאים מחלות בלתי מוכרות אם כי אישורי הבריאות שהם מביאים מארצותיהם לעתים אינם שווים את הנייר שעליו נכתבו. במזרח תוכל להשיג כל אישור אך יש בעיות בריאות השכיחות יותר בקרב העובדים הזרים. הרגלי שתיית אלכוהול ועישון, אלימות ותוצאותיהם. הם גם פונים יותר מבני גילם הישראלים לטיפול במרפאות כי בגלל הריחוק מהבית, בדידות ואופי העבודה שלהם, המרפאה מהווה מקום "טבעי" ולגיטימי להצגת בעיות שלא תמיד הן "רפואיות" גרידא. אך קיימת בעיית תקשורת רצינית, בעיקר לגבי התאילנדים. במקום להשקיע מעט, בתחילת העסקתם, בחיובם ללמוד עברית מינימלית, כמו בכל ארץ המכבדת את עצמה ושפתה, מתאמצים לתקשר איתם באנגלית עילגת. אפשר להכביר מילים על כך, אך מבחינת הצוות הרפואי הדבר מתסכל ומסוכן. בדרך כלל מגיע התאילנדי ללא מתורגמן (וכשישנו, כמה כבר הוא יודע?) ואני מרגיש לא פעם כווטרינר ולא כרופא הומני. קל להחמיץ אבחנה ולתת טיפול שגוי. המחיר של זה עלול להיות גבוה מדי באחד הימים. והיו לא פעם סיפורים עצובים.


    רעידת האדמה בטורקיה - 1999 המשלחת מהערבה/מתוך מגזין הטלוויזיה הקהילתית
    https://www.youtube.com/watch?v=dlAylnG ... e=youtu.be

    הישראלי המטייל בחו"ל
    חזרתי באוקטובר מניו דלהי שם הקמתי את המרכז של "שריב". זוהי חברה פרטית שנותנת שירותי רפואה למנויים ישראלים במזרח ודרום אמריקה. הייתה זו היכרות מחודשת שלי עם המזרח, תחלואיו וקסמיו אך גם הזדמנות יוצאת מהכלל לראות ולהכיר את הישראלי המטייל במזרח. רובם כידוע, צעירים אחרי צבא. מחפשי הרפתקאות ואתגר ומחפשי עצמם, לפעמים גם מוצאים. לפעמים מאבדים. נחמדים, כמובן. הרי הם חברה שלנו ובתור שכאלה הם מציגים לפעמים את "הישראלי הלא כל כך יפה", אבל הם ללא ספק הקבוצה הבולטת ביותר בין המטיילים הזרים בהודו והם נמצאים בכל מקום. נעים בקבוצות. די המוניים, אך יש צד יפה ביותר המייחד אותם לעומת זרים אחרים: אם מישהו חולה, נפצע, נתקע, כמעט תמיד יהיה מישהו ישראלי שיושיט לו יד, או לפחות ידאג להודיע ולהפנות עזרה. לישראלי זה נראה טבעי לגמרי, לתימהון האחרים. הישראלים גם נוטים בקלות יתר "להפיל תיק" על הנציגויות שלנו ולצפות כמובן מאליו שיפתרו להם את בעיות שהסתבכו בהן. בכך עולים עליהם רק האמריקאים, לדעתי. הישראלי במזרח הוא נושא אנתרופולוגי מעניין, כעין תהליך טקסי של התבגרות, כמעט כמו שהשירות הצבאי הוא חלק מובן מאליו בחיי הישראלי הצעיר. התנסות בחיים עצמאיים, אחריות כלכלית ובריאותית. התבוננות רוחנית פנימה, עם או בלי מיסטיקה ולמידה חשובה של "דברים שרואים משם לא רואים מכאן".
    _______________________________________________________________________

    ספינת הערבה של אמנון צביאלי - יום לפני השקתה באילת
    בתמונה 3 דורות - צלמה רונית סלע/יוני 1994



    טיול בחצר האחורית עם אמנון ורבקה - ינואר 2001 / עריכה גילה טל

    http://old.arava.co.il/local/backyard/


    _____________________________________________________

    דברים שהקריאה כרמית כגן פסיכולוגית בטקס הענקת פרס קלינאי מצטיין לאמנון מאת האגודה הישראלית להיפנוזה , במפגש היפנו -2015 שהתקיים במאי שנה שעברה.




    חברים,
    ניתן לי הכבוד להציג השנה את הקלינאי המצטיין שלנו, דר' אמנון צביאלי.
    אולי למעט הצעירים ממש באגודה, כולנו היינו בסדנאות ובהרצאות שלו:
    חבר ופעיל באגודה כבר 20 שנה, נתן כמעט מדי שנה הרצאות בהיפנו-קפה
    ורק מאז אשקלון נתן מעלה מ-10 סדנאות והיו גם לפני כן:
    בזכרון יעקב ובמעלה החמישה.

    כולנו התרשמנו במהלך שנים מהידע המקיף, אבל במיוחד הפרקטי וההתחדשות שלו בשיטות טיפול מגוונות– הרצון ללמד עוד דורות כיצד לשלב בין רפואה קונבנציונלית להיפנוזה, ל- NLP ול LAB.
    אבל הדבר שהכי בולט באמנון ברגע שרואים אותו וזה כולנו יודעים
    זה העיניים העיניים שקורנות תמיד מאור פנים, טוב לב ורצון כן לעזור.
    והצניעות – שלא באה לידי ביטוי רק במכנסי ברמודה וסנדלים –
    אלא גם בסמס ששלח לי כשכתבתי לו שאני צריכה קצת פרטים עליו:
    "אך מה פתאום פרס על התנהגות רגילה של רופא?
    אז הרי לכם "התנהגות רגילה של רופא":
    1973-4 במלחמת יום-כיפור רופא צבאי בחזית המצרית.
    כל השנים עבודה כרופא בישובי ספר"
    4 שנים ביסוד המעלה
    6 וחצי שנים כרופא אזורי של דרום סיני.
    4 שנות עבודה בבי"ח GaRankuwa ואוניברסיטת MEDUNSA, דרום אפריקה. ועבודה בכפרי ה"בוש".
    רופא בבי"ח Rietvlei ב"בוש", בטראנסקאי.
    1987- וְעד היום, רופא משפחה בערבה. חלק מהזמן עבודה במקביל בחדר מיון בבי"ח יוספטל, אילת.

    רופא חוצה גבולות – מושג חדש יחסית – ממש לא עבור אמנון
    משלחות סיוע והצלה בעולם
    לפליטים קמבודיים בגבול תאילנד.
    לפליטי רואנדה בגבול זאיר,
    שם "עמק המוות", חולירה, דיזנטריה, טראומה, ומחלות טרופיות וזיהומיות.
    סיוע לפליטי קוסובו באלבניה.
    סיוע לנפגעי רעידת אדמה בתורכיה.
    2000 ו- 2009 – סיוע בפיליפינים לנפגעי סופות טייפון.

    שליחויות
    1997 - מקים, מפעיל ומנהל מרכז שרותי רפואה לתיירים ישראליים בניו דלהי.
    שליחות באריתריאה, מטעם משרד החוץ הישראלי ו – UNICEF, סקר שרותי בריאות לשבטי נוודים. אפשרויות שיקום פליטים השבים מסודן.
    2001, 2003: שליחות לסיוע במדינת צ'וק במיקרונזיה, ערך סקר לשיפור שרותי בריאות מטעם ארגון הבריאות העולמי (WHO).
    הקים מרפאת טיפול בכאב, בה הכשיר רופאים מקומיים לטיפול בכאב בשיטת IMS(Intra Muscular Stimulation)
    במסגרות אלו – בתנאים של רפואה טרופית ותנאים של עולם שלישי
    טיפל במלריה, דֶנגֶה, חולירה, דיזנטריה, מנינגיטיס, שחפת, וטפילים, הכשות נחשים, עקיצות עקרבים ופציעות ע"י חיות ים.

    תחומי הטיפול:
    החייאה, גינקולוגיה ומיילדות, כירורגיה, אורתופדיה, אא"ג, רפואת שיניים דחופה,
    ואיך לא?
    חילוץ ופינוי בהיטס, רפואת צלילה כולל הפעלת תא לחץ.
    איך הגיע ממקום למקום ואיך תקשר?
    רשיון משאית כבדה, אמבולנס, יאכטה ורשיון טייס אזרחי.
    דובר או מתקשר עם מטופלים ב-
    עברית, אנגלית, אידיש, ערבית, צרפתית, הולנדית, גרמנית, אפריקאנס, ובמידת מה גם צְוָאנָה, שפת העם היושב בבוצואנה .
    רופא מתנדב של יחידת חילוץ ערבה,
    עד לאחרונה רופא ביחידת האלפיניסטים הצה"לית, עם הכשרה בסיסית בתנועה והישרדות בתנאי שלג.
    והיות ולנתינה אין גבול-
    פרסם ספר שניתן לקרוא חינם על רפואה בשבטים הבדואים:
    אז הרי לנו רופא רגיל.
    _____________________________________________________________

    הספדים

    דוקטור אמנון צביאלי – זכרונו לברכה


    דוקטור אמנון צביאלי ממקימי יחידת החילוץ ערבה, שימש כרופא יחידת החילוץ למעלה מ 26 שנים. אמנון היה מסור ונכון לכל קריאה לעזרה. תמיד. מסביב לשעון. במקצועיות ועם יכולת קבלת החלטות מעולה. את ניסיונו הרב כרופא וכמחלץ הוא יישם במסגרת יחידת החילוץ כמו גם במסגרת משלחות הסיוע הרבות בהן נטל חלק.
    לאמנון היה אופי מיוחד, הוא היה ציני עם שאיפה בלתי מתפשרת למצוינות.
    אחד מהפיתוחים הרפואיים שלו הזכורים לכולנו לטובה הינו גליל הניילון הנצמד אותו נשא דרך קבע בתרמיל הרופא שלו, כך הוא נהג לקבע פגיעות גפיים בזמן חילוצים.
    יחידת החילוץ ערבה משתתפת בצערה העמוק של המשפחה המורחבת. רבקה היקרה הייתה מחלצת מצוינת שלנו במשך שנים רבות.
    הלוויה היום 1.3.16 בשעה 17:00 בבית העלמין של מרכז ספיר.
    זר מטעם היחידה יונח על ידי חנן אורן.
    יהי זכרו ברוך !

    אלעד בשם כל מחלצי היחידה.


    _________________________________________________________-

    אמנון,
    קשה לנו לעכל שאתה איננו, אבל חשוב לנו לומר לך ולכול אלה המלווים אותך לדרכך האחרונה שכל מי שאנו היום מקצועית וגם במידה רבה אישית נבנה בהשראתך.
    הייתה לך השפעה גדולה על עיצוב דמותנו המקצועית. נטעת בנו ביטחון מלא. נהגת לומר האמינו למה שאתן רואות ושומעות. אין שאלה טיפשית.

    נתת גיבוי מלא ויוצא דופן לכל העשייה שלנו זה לא ברור מאליו! היום אף רופא לא יעז לקחת אחריות על מעשיה של אחות. גרמת לנו להיות אחיות ''גדולות'' גאות ומעורכות. היום אין רופא משפחה שידמה לך!!
    היית זמין בכל שעה בכל עת ומוכן לענות לכל שאלה והקשבת בתשומת לב רבה לכל ענין, קטן כגדול. ענית לטלפון ....נכון. כששאלו לשלומך ענית ''אלח דוללה'' , היה לך סגנון ייחודי משלך לא רק בדיבור ובכתיבה אם יורשה לי גם בלבוש. נעלת סנדלים בחורף.

    כרופא משפחה האמנת בכל ליבך שיש קשר חזק בין הנפש לגוף. לפני שלושים שנה זה לא היה ב''אופנה'' שישנו קשר כזה, והיו מטופלים שכעסו עליך, ואתה בשלך, לא הסכמת לשלוח לבדיקות וברוב המקרים צדקת.

    למדת ולימדת דיקור ו NLP סוג של דמיון מודרך , לכל אחות שהייתה מוכנה ללמוד.
    היו לך תחביבים, נהגת לטייל במדבר עם הגמל ואהבת להתבודד עם ספר טוב . בנית ספינה במשך שבע שנים והצלחת אף להפליג עד לטורקיה.
    תמיד חשת שהזמן בורח בין ידיך , רצית להספיק יותר.

    היית שותף בסיוע לפליטים רבים באזורים מוכי אסון, בסיני נקראת הרופא של הבדואים שם שילבת תחומים מקצועיים רבים כמו גניקולוגיה שכללה קבלת לידות וניתוחים בתחום, כירורגיה, אורתופדיה, רפואת שיניים והיריעה קצרה מלהכיל. עד היום בסיני יש אגדות שהבדואים מאמינים ומשייכים אותן לך, כמו יש מאין.

    בנקודה מסוימת הכול השתבש. הספינה עלתה על שירטון ובריאותך הידרדרה.
    נזכור אותך תמיד איש יקר, כאיש אשכולות , צנוע, מורה רב פעלים וחבר אמיתי למקצוע.
    ניקח עמנו להמשיך בחיים את מה שהנחלת בנו ונוקיר לך תודה.

    יהי זכרך ברוך!

    אחיות שעבדו אתך כמעט שני עשורים במושב פארן
    יעל בארי ומילכה וורוביציק

    b3270c51-525c-4229-9c87-2ea1dd89333

    הרופא של הבדויים בסיני 1976 - 1982


תגובות

תגובתך התקבלה בהצלחה!
התחברו על מנת לפרסם תגובה