דלג לתוכן העמוד

לזכרה של לאה שטוקלמן 1946-2019

  •  

    לאה שטוקלמן זל

    מודעת אבל לאה שטוקלמן


    לאה שטוקלמן

    לאה ושלום שטוקלמן

    לאה שטוקלמן

    לאה שטוקלמן

    לאה

    לאה שטוקלמן


    קורות חיים

     ביום רביעי ה – 4.12.2019 נפרדנו מחברתנו היקרה והאהובה לאה שטוקלמן,  אשר נפטרה ביום שלישי, 3.12 , ה' כסלו תש"פ.

    לאה נולדה בירושלים ב 9.7.1946 להוריה רוברט (נחמן) והלדה (אסתר) כהן.

    לאה כילדה

    לאה ותמי אחותה

    לאה כאחות

    זיכרונותיה ממלחמת השחרור הם רק מסיפורים שסופרו לה, איך בתקופת המחסור באוכל אמה הייתה אוספת חוביזה ועושה ממנה לחם. גם נפט לא היה בנמצא ולכן היה צורך לקושש עצים ולבשל על מדורה בחצר. 

    לאה סיפרה על המעבר "לתל ארזה" ועל ביתם שהיה הבית האחרון בגבולה הצפוני של ירושלים הנצורה. בבית שבו גרה המשפחה היה בית חרושת לקרח ונגריה.

    ההורים היו מפ"מניקים וסוציאליסטים בהשקפתם. מאוחר יותר עברו לקיבוץ "גבעת חיים מאוחד", במסגרת התכנית "מהעיר אל הכפר" ושם גדלה.

    לאה מתארת את ימיה הראשונים בקבוץ: " רצו שאהיה כמו כולם, אך העברית שלי הייתה שונה, צחקו עלי ואמרו שקיים בקיבוץ ספר חוקים של איך לדבר".

    המוסיקה הייתה חשובה  מאד בבית הוריה, לאה למדה נגינה בויולה והייתה חברה בתזמורת בני הקיבוצים, דבר שהסב לה גאווה רבה.

    בהגיעה לגיל הגיוס יצאה ללמוד בביה"ס לאחיות בבי"ח השרון במשך שלוש שנים.

    במפגשים בין חיילי קורס קצינים לבנות ביה"ס לאחיות פגשה לאה לראשונה את שלום מקיבוץ כברי, אז לא נוצר ביניהם כל קשר. מאוחר יותר היא הגיעה לקיבוץ כברי לשרת כאחות. אז ההיכרות ביניהם התהדקה. יום אחד שאלה לאה את שלום אם הוא בדרך לחדר אוכל לאכול - ומאז הם אכלו יחדיו... הם נישאו בראשון בינואר 1969  וחיו בקיבוץ כברי 4 שנים.

    לאה ושלום שטוקלמן

    לאה ואורית

    לאה והבנות

    בנובמבר שנת 1971 הגיעו לעין יהב עם בתם הבכורה איילת, כאשר לאה הייתה בהריון עם אורית. לאה תיארה את המעבר מהקיבוץ למושב כמעבר קיצוני, אליו התרגלה לאט לאט. נקודת המפנה הייתה במלחמת יום כיפור, כאשר הבינה את משמעות העזרה ההדדית במושב.

    לאה הייתה אמנית, אהבה לצייר ולאייר לשיר ולנגן. היא הייתה חברה במשך שנים רבות בוועדת העלון "בעינינו" (שם שהומצא על ידה) ואיוריה העדינים קשטו את החוברות. גם מודעות רבות לחגים ואירועים במושב נעשו על ידה. 

    לאה אהבה מאד גם לטייל עם שלום והמשפחה בארץ ובחו"ל. הייתה מספרת בגעגועים על הטיולים ביוון, ארץ אליה מאד רצתה לחזור שוב. 

    לאה הייתה חברה אהובה ומקובלת במקהלת הערבה ובקשה לעסוק ברפרטואר קלאסי אליו התחברה יותר מכל.

    בשנים האחרונות עבדה לאה כסייעת באחד מגני הילדים ומאוחר יותר כסייעת בבי"ס שיטים.

    לאה קבלה את ההודעה על מחלתה ביום הולדתה ה – 73 והחלה להלחם במחלה בנחישות ובאומץ, איש לא האמין כי המחלה תכריע אותה כה מהר.

     לאה תיזכר כטהורה וברת לבב, נטולת שיפוטיות, צנועה ועדינה בהליכותיה, בעלת חוש הומור נפלא וצחוק מתגלגל.

    יהי זכרה ברוך!

    קר לי

    לאה שטוקלמן

    באבו גוש


    הספדים 

     

    ירון שטוקלמן / בן

    זיכרון מכיתה א':  כל הילדים יוצאים מהכיתה הולכים לקבל חיסון ואני מבחין בחבר שמתחבא מאחורי הדלת ומחליט להצטרף אליו, לא שאני מפחד לקבל זריקה אבל אם אפשר אז למה לא... התעלול מתגלה כמובן ואני נאלץ לקבל את החיסון בכל זאת, אבל מסתבר שאימא שלי יכולה גם לעשות לי את החיסון ואני מרגיש שהרווחתי, לקבל חיסון מאימא זה כבר משהו אחר...
    אימא, נתקע לי קוץ ברגל..  שאת מוציאה לי אותו זה כואב אבל זה משהו אחר...
    לכל אחד מאיתנו יש איזה קוץ שנמצא לפעמים איפה שהוא מפריע וכואב.. וכמו שיש מערכת חיסון של הגוף כך יש מערכת חיסון של הנפש.
    הרגישות שלך הדאגה האכפתיות, האהבה, הרצון לעזור ולטפל תמיד, בכל זמן ובכל מצב.
    אימא!  ה' יודע שעשית לך חיים לא קלים, ואני מקווה שהדמעות של האושר גברו על הדמעות של הקושי.
    כל הניסים שעברנו בייחד החתונה, הנכדים... את יודעת אימא, ככה זה שאוהבים -  האדישות פשוט אינה קיימת...
    אבל את יודעת אימא, שהשיר האחרון ששרתי לך:  אימא יקרה לי יקרה , אימא יקרה לי יקרה, כי אני אוהב אותה  והיא האימא הכי טובה הכי טובה הכי טובה..."
    הבחנתי בדמעה בקצה עינך כי אימא, גם אני אוהב אותך...

    לאה עם ירון


    תמי / אחות 

    לאחותי היקרה והאהובה שלי,

    נלקחת ממני בטרם עת ואת כל-כך צעירה וכל-כך הרבה יש לך עוד לתת ולהעניק ליקום לסביבתך למשפחתך ולכל מי שבא במגע עם אישיותך המיוחדת ומלאת היכולות והכישורים הבלתי נדלים.

    כשאני חושבת איך לתאר אותך במילים אני חסרת אונים מול ים המילים, האחת גדולה מחברתה ועם כל זה אף אחת מהמילים לא מתחילה לתאר את כל מה שכל-כך מיוחד בך.

    העולם נשאר מיותם ופעור פה ואין לתאר את החור הגדול שנוצר ונותר בלב עם לכתך, את אמנם מתוארת רשמית "אחותי" אבל מעשית מילאת קשת רחבה של תפקידים רבים וחשובים במעגל החיים שלי: היית לי סוג של אמא, אוזן קשבת, חברה, זו שתמיד מצליחה להצחיק אותי, תמיד מחזקת ותומכת, נותנת פרופורציות על מהות החיים, דמות לדוגמא בכל תחום בחיים, ותמיד נעימת הליכות עם חיוך ומילה טובה, מלאת נתינה ואהבה ועם כל זה הצניעות בהתגלמותה.

    היית מסכמת את תמצית החיים באימרה "נורא מסוכן לחיות" וזאת על סמך מכלול האזהרות היוצאות חדשות לבקרים ומזהירים אותנו מפניהם: כמו מאכלים שמאוד מאוד מסכנים את בריאותנו, האוויר שאנחנו נושמים – סכנת נפשות, המים שאנחנו שותים – זהירות מהם, הסלולרי שמלא בקרינה ועוד ועוד כיוצ"ב, ומכל "הסכנה" הזאת את נלקחת ממני ואני עצובה וכואבת.

    ראיתי אותך במאבק של הימים האחרונים במיטת חולייך, וכל כולך נתינה שופעת אהבה למשפחתך, ובתוך כל הסבל שעברת הצלחת גם לשרבב עוד חוש הומור שכל כך אופייני לך והוא כל כך מקסים.

    "כל כך קשה לכתוב דמעות, קשה לשאת את הדממה, כל כך קשה לכתוב דמעות ומי יתנני נחמה"

    אזכור אותך תמיד בתור הנשמה התאומה שלי ואני אוהבת אותך מאוד.

    מאחותך הקטנה

     תמי

     

    האחים

    האחים: תמי, עלי ולאה 


    עלי / אח 

    דברים לזיכרה של לאה 

    אני נזכר באיזה גאווה הייתי מדבר על אחותי כאשר עדיין לא הייתי בגיל בר מצווה: " יש לי אחות!!!".

    לאה נולדה בשלהי המנדט הבריטי בירושלים   ולמען הדיוק, בבית החולים "הדסה" שעל הר הצופים, כאשר עדיין ניתן היה  להגיע לשם. הסבא היחיד שנשאר לנו אהב להרקיד אותה על ברכיו והיא היתה מתפקעת מצחוק וצילומים הנמצאים ברשותי מעידים על כך. סגרנו את המעגל הזה לפני קצת   למעלה מעשור שנים כאשר  כאשר יזמתי להראות ללאה ולתמי  את שכונת ילדותינו. בדירה בת החדר (והשירותים המשותפים ) בשכונת נחלת אחים, נזכרה הבת של בעל הבית כיצד לאה היתה עומדת בחלון ושרה - ולאה כידוע אף פעם לא הפסיקה לשיר--- במקהלה - בבית ובמסעות המקהלה.   הייתי גאה בה כאשר היא למדה בבית ספר לאחיות  בפתח תקוה. הייתי גאה באחותי ובמדיה הצחורים.

    ללאה נולדו ארבעה ילדים מוצלחים ועכשיו  שניים מילדיה ממשיכים בדרכה וגם נכדיה ממשיכים בדרכה.  שמחתי כאשר היא באה לבקר אותי בקופנהגן יחד עם תומר בביקור היחיד שלה אצלי.   ראיתי אותה בעבודתה עם ילדים בדימונה וגם בעין יהב.  כמו רעם ביום בהיר התברר שלאה לא בקו הבריאות - ועכשיו היא כבר לא איתנו.  לאה היקרה! את חסרה לי , לתמי, לילדיך ונכדיך המתבגרים  ולא נשכח אותך עם כל העצב.

    ---- אחיך הבכור --- עלי

    קופנהגן 4.12.2019

     


    מילכה / חברה

    לאה'לה היקירה והיקרה שלי

    היינו כל כך אופטימיות לאחר הבדיקה הראשונה שהיתה שלילית מהמחלה הארורה ולאחר מכן המצב הידרדר במהירות שלא שיערנו ואני לא רציתי להאמין שהסוף מגיע!

    המחלה הזו קטפה אותך מהמשפחה ומהחברים האוהבים והמעריכים אותך מאד ואת לא יודעת עד כמה. בשבוע האחרון  ששהיתי בחו"ל  הקפדתי להיות בקשר עם המשפחה ואתך. מיד עם חזרתי לארץ ביום שני ביקרתי אותך בבית החולים,  ולאחר 24 שעות כבר לא היית איתנו. הרגשתי  שחיכית לי כדי  שנוכל להפרד אחת מהשנייה, בחיים הייתי אומרת לך יפה מצידך! שחיכית לי ואת היית מעלה חיוך מקסים ומבויש המאפיין אותך.

    לאלה'לה  חברתי האהובה היקרה, בעלת אישיות מיוחדת במינה, בחוש ההומור הייחודי לך, בצניעותך הכובשת, בכישרונות הציור והמוזיקליים המבוזבזים, היית אומרת לי: מילכה אל תגזימי. הייתי אומרת לך:  אמת לאמיתה, כל מילה בסלע. הכל נכון מאד!

    לאה'לה!  אזכור אותך לעד כי היית לי לחברה שקשה מאד למצוא -חברה ברמת האצילות ובאיכויות הערכיות הטהורות כמו שלך.  אבדה ענקית נוספת שהתווספה לי לאחר חצי שנה. אתגעגע אליך לעד!

    תהיה נשמתך צרורה בצרור החיים אוהב אותך לעד!

    מילכה

    לאה ומילכה


     

    גילה / שכנה וחברה

    מה אפשר לומר על לאה ואיפה בדיוק להתחיל? אולי בכך שאני עדיין לא באמת מאמינה ומקווה שזה סיוט שעוד אתעורר ממנו. או בכך, שבלתי אפשרי בשבילי  לדבר על לאה בלשון עבר. 

    לאה תמיד תהייה עבורי התגלמות הפתגם ״טוב שכן קרוב מאח רחוק״ ולא הייתי יכולה לחשוב על שכנה וחברה טובה ממנה. ברוגע שלה, בנכונות תמיד לעזור, בחוסר השיפוטיות שכל כך מאפיין אותה, בחוש ההומור המיוחד שלה שכל כך אהבתי. תמיד מוצאת את היופי בכל דבר, בעלת עין בוחנת למיוחד, למוזר ולמשעשע. אישה אינטליגנטית וכל כך ברוכת כישרונות.

    לא פעם אמרתי לה, שאני מקנאה בה על היכולת להתרגש ממוסיקה. להתרגש עד שכרון חושים. והחיבור שלה לאנשים… הייתה אוספת חברות בכל מקום, מהארץ ומחו״ל שהיו הופכות להיות חברות נפש של ממש. כשעבדה כסייעת בגן, לקחתי פעם טרמפ כמה מהנערות הצעירות שעבדו איתה שסיפרו לי על הקשר המיוחד שנוצר ביניהן לבין לאה ועל כמה שהן מעריכות אותה. צחקתי ושאלתי אם גם אני יכולה להצטרף למועדון המעריצות… אבל האמת שכבר הייתי בו. 

    תמיד ידעתי שבשעת רעב יהיה אצלה מרק עבורי ובשעת צער מילה טובה. כל כך הרבה בילינו יחד, ארוחות משותפות, גם בחגים.. ימי הולדת, טיולים בהם הייתי מצטרפת עם המצלמה אליה ואל שלום, משחקי רמי על כוס תה בערבים, החלפנו ספרים וצפינו יחד בסרטים. לא רק אני, גם הילדים שלי, אחותי - כולנו אוהבים אותה בלב ובנפש. 

    ואז, פתאום כרעם ביום בהיר, הפכה מאישה בריאה, עובדת, עסוקה -  לאישה חולה. ביולי, ביום ההולדת שלה, התבשרה על התוצאה המדאיגה של בדיקות הדם ומאז אישפוזים, בדיקות, טיפולים ותקווה. הרבה תקווה. מתחילה אמרה שהרופאים ציינו שכן, יש אנשים שיצאו מזה וכולנו קיווינו האמנו והתפללנו שגם לאה תנצח. כל כך הרבה אנשים סבבו אותה ודאגו לה. היא הוקפה בכל כך הרבה אהבה ולא בכדי.

    לאה וגילה

    באוגוסט שירבטתי כמה מילים:
    בימים כאלו, בעת מצוקה /פתאום - ואולי זו לא ממש הפתעה/ את מגלה/ בכמה אנשים נגעת / לכמה את ממש חשובה/כי תמיד כשהיה לך רגע/ ולפעמים גם כשלא / עזרת והקשבת והכנת ונתת/ וכל מי שסביבך ידע/ שאליך תמיד אפשר לפנות בעת צרה… התכוונתי לשלוח לה ולא שלחתי. חשבתי שתובך, הרי היא כל כך צנועה.

    עד הרגע האחרון קיוויתי. שבוע קודם עוד ביקרתי אותה בבית החולים ושוחחנו. ביום רביעי אמרה לי שהיא תולה תקווה בטיפול שהוצע לה. ואני התפללתי והאמנתי שניסים עוד קורים. אבל נס לא קרה לנו. אני רואה את השם במודעות האבל, לא מאמינה ולא מבינה וכבר כל כך מתגעגעת והגעגוע הזה ילווה אותי עוד ימים רבים. 

    ולמשפחה הגדולה, החמה והמיוחדת שלאה הייתה הדבק שכינס ואיחד את כולה -  אין לי מילים לנחם.

    גילה

     


    בזימריה בעכו קיץ 2013.


    שנה לפטירתה אזכרה 22/11/2020

     

    תמי / אחות 

    אחותינקה שלי או כפי שאבא שלנו כינה כל אחת מאיתנו: "מושי פושי איינץ צביי דריי"....

    "את שיצקת נשמה בכל רגב וסלע, בכל פיסת אדמה, את שהשארת אהבה עם כל מגע בכל פינה חרבה" …. (מלח הארץ עוזי חיטמן)

    עברה חלפה שנה והלב מסרב להאמין שאני כותבת עלייך בלשון עבר, את היית בשבילי הסמל המסחרי של אהבת החיים, בלעת כל רגע בחיים בשקיקה אינסופית, היתה בך אהבת אדם בלתי נדלית, אני זוכרת שיום אחד הלכנו ברחוב אילתי ועברנו ליד מנקה הרחוב ואמרת לו "בוקר טוב" והוא נדהם מכך שמישהו  בעולם הזה בכלל מתייחס אליו, אבל כזאת היית אישה שאוהבת אנשים בכל ליבך.

    כל הסחרחרה של מחלתך אשר גדעה באבחת תקופה קצרה את שירת חייך היא תסריט שלא נקלט במוח, לא בחשיבה ולא במודעות ונראה בלתי אפשרי על גבול הטעות, אבל החיים מזמנים לנו דברים שאנחנו לא תמיד מתכוננים להם וכך קרה שאת כבר לא איתנו ואני עצובה וכואבת…

    היו לי הרבה תוכניות משותפות לי ולך שהשתבשו עם הליכתך.

    כבר לא אחווה את שיחות העומק שנוצרו לנו חרף המרחק הגיאוגרפי בינינו אשר גרם למצב שכל פגישה איתך היתה עבורי התרגשות מהולה בשמחה כי הפגישות איתך תמיד היו חוויה עבורי.

    האופטימיות שלך היא השראה גדולה בשבילי, את היית האיזון העדין שלי כנגד הפסימיות שבד"כ באיזה שהוא אופן קיימת אצלי בנשמה.

    המוזיקליות הבלתי נדלית שלך היוותה מודל לגאוותי, הציורים המדהימים שיוצאים תחת מכחולך הם תענוג לעין שמביטה בהם, וכל הכישורים בשילוב עם הצניעות שמאפיינת אותך כל כך, הלכו איתך ואין ניחומים.

    יהי זכרך ברוך

     


    לאה - כבר שנה 

    גילה / חברה

    שנה כבר עברה וההלם עדיין כאן. קיים ומוחשי. ההלם מכך שאת אינך, שבאמת באמת לא אראה אותך יותר. כל כך הרבה במהלך החודשים הללו עברה בי המחשבה: חייבת לספר את זה ללאה.. מה לאה היתה אומרת? איך היא הייתה מגיבה? וכל כך הרבה פעמים נזכרתי בתגובות הכל כך מפרגנות שלך, במילים הכל כך מקבלות, בפשטות ברורה כזאת, בלי כל מחשבה שניה או ספקות. כל כך הרבה פעמים חשבתי: רק לאה יכולה להבין למה זה מצחיק אותי... כן, בדרך כלל אני חושבת עליך בלשון הוה, לא עבר.  כל פעם שראיתי ענף בעל צורה מוזרה, איזו כתובת שיווקית מטופשת, חשבתי, שאת זו שלימדת אותי לראות את הדברים הללו, להבחין בפרטים זניחים ולראות את המגוחך שבהם. מה שאני זוכרת במיוחד זה את הצחוק שלך, וגם כשאני כותבת את המילים הללו אני מחייכת לעצמי כשנזכרת, כי זה היה צחוק מדבק ורוח שטות סוחפת. ואת מי את מצחיקה עכשיו? קשה עוד יותר לחשוב שכל זה אבד ואיננו. כל החוכמה, התובנות, הכישרונות ששפעו ממך בטבעיות כזו. 

    לפעמים אומרים, שכשמישהו נפטר, פתאום אומרים עליו רק דברים טובים, אבל לאה, לגבייך זה לא תופס… אני מנסה לחשוב איזה דבר רע אפשר היה לומר עליך - ואין! 

    מה ניתן לומר בכדי לנחם? את המשפחה היקרה שלך, את החברים הטובים? אולי שהיו לך חיים טובים? אבל אותי זה לגמרי לא מנחם! קצרים מדי ונקטעו כל כך בפתאומיות ובאכזריות - שלא הספקנו בכלל להתרגל.

    לפעמים אני עדיין מדמה לראות אותך, או לשמוע, חושבת שמיד תופיעי מעבר לפינה - רואה מישהו נוסע על טוסטוס לקראתי  ולרגע מתבלבלת וחושבת שמיד תאמרי לי שלום בפנים מאירות. עדיין יש דברים שאני עושה בפעם הראשונה בלעדייך. עדיין מתגעגעת לארוחות שלנו, למשחקי הרמי, לנסיעות המשותפות, לטיולים בשטח עם קפה ותה בכוסות הדקיקות של שלום... שעות רבות כל כך שבילינו כל כך טוב יחד. 

    ואז אני נזכרת שכל זה חלף ואיננו שאת כבר אינך וזה עדיין לא נתפס ואפילו מכעיס ומקומם. לפעמים אני אומרת: לא לא הוגן! אבל מה כן הוגן? 

    זוכרת איך התמודדת בגבורה עם הקושי שהיה לך להישאר לבד.. כששלום היה נוסע מדי פעם,  הייתי משאירה לך מיטה מוצעת אצלי כדי שתשני טוב יותר בבית הריק כי יש לך חלופה. לרוב לא היית מגיעה  - אבל תמיד זכרת להודות לי בבוקר, על כך שבזכותי ישנת טוב יותר.

    אני זוכרת מקרה משעשע במיוחד, כאשר שתינו היינו בספיר עם רכב כך שלא יכולתי לחזור איתך, וביקשת שאסע אחריך כך שתוכלי לראות אותי. נסעת לאט ואני האטתי עוד ועוד כאשר כולם עוקפים אותנו בפראות בדרך בין ספיר לעין יהב.. כשהגענו, שאלתי: למה נסעת כל כך לאט? כל הנהגים התרגזו עלינו... ואת השתוממת: אני נסעתי לאט? את נסעת לאט…  וצחקנו. 

    וכך אזכור אותך תמיד.. צוחקת. 

    לאה - לזכרה


    עם אסתי סלע

     

    לאה יקרה,

    לזכר חוויות משותפות בערבה

    לא שוכחת אותך!

    יהי זכרך ברוך לעד

     

    אסתי סלע / חברה 

    טיול ברמת צופר /צלמה צ'צ'ה פורת  27/2/2001

     



תגובות

תגובתך התקבלה בהצלחה!
התחברו על מנת לפרסם תגובה