מיכלי התערובת - מבוא לכתבה
תחילתה של הכתבה הזו בצילומים של מיכלי תערובת לעופות – אותם מיכלים מתכתיים שפעם היו חלק בלתי נפרד מהנוף החקלאי בערבה. אספתי אותם במהלך השנים, והם מפוזרים היום במקומות שונים ברחבי הארץ, בשימוש חוזר. על כל אחד מהם רשום שם המשפחה של בעלי המשק המקוריים: שחם (39), כרם (90) ואחרים. חלק מהמיכלים נמצאו במזבלות בערבה, אחרים פשוט זרוקים בשדות.
ראו למשל תצלום של חמישה מיכלי תערובת לכבשים בערבה, מתוכם שלושה מחוות “עיינות קדם” של נעמה ועומר עתידיה. (צילם רני סלע בינואר 2020)
המיכלים הללו מילאו תפקיד חשוב בחיי היום־יום של החקלאים, והיו גם לסימן היכר במשקים שבהם גידלו תרנגולי הודו.
לפי ויקיפדיה, תרנגול ההודו הוא עוף מבוית ממשפחת הפסיוניים, הגדול מבין התרנגולאים, שמגדלים ברחבי העולם למאכל – ובערבה הוא היה בעבר ענף חקלאי מרכזי.
מיכל תערובת היה חלק מהנוף המקומי. כך, למשל, בתצלום ממשק 22 – משפחת לוי – שצולם בנטיעות בחורשת הזיתים בשנת 1977, נראה מיכל התערובת של המשפחה (ברקע מאיר ואסתי אסא והמכונית של משפחת זיו אב). תודה למשפחת שפר שניסתה לאתר את המיכל של משפחת טחן (משק 73), שעמד שנים רבות בחצרם.
שלושה מיכלים מחוות “עיינות קדם” של נעמה ועומר עתידיה - שהגיעו מעין יהב
חמישה מכלי תערובת לכבשים בערבה (צילום משפ' סלע אוקטובר 2025)
את התערובת להזנת ההודים הזמינה המזכירות במרוכז ובקפידה. בארכיון היישובי נמצא כי משלוח ההודים האחרון בעין יהב בוצע על ידי משפחת רייס בשנת 1985.
כיום, במושב פארן עדיין מגדלים הודנים – אפרוחי הודו עד גיל שישה שבועות – שמועברים בהמשך לפיטום במרכז הארץ, ואילו בצופר הענף נעלם לחלוטין.
הכתבה הבאה, פרי עטו של אמנון נבון, מציגה בהרחבה את תולדות גידול ההודים בערבה – עולם שלם של פרנסה, קהילה ושגרת חיים שחלף מן הנוף, אך הותיר זיכרונות וסיפורים ייחודיים על היחסים שבין האדם, החיה והמדבר.
אסתי סלע
אסתי ומאיר אסא - מצד שמאל למעלה לול ההודים של משפחת לוי ^
בשנת 1968 - כשנה לאחר המעבר לישוב הקבע במרזבה הוחלט להקים בעין יהב ענף של גידול הודים (הכוונה לתרנגולי הודו ולא לכאלו מכלכותה או מומביי). בסיוע הסוכנות היהודית הוקם לול להודים בחצר כל משק בגודל של 200 מ"ר ובסתיו של אותה שנה כבר קיבלנו אפרוחים בני יום שטיפלנו בהם במסירות רבה. בתחילה קיבלו האפרוחים את מזונם בכלים קטנים וככל שגדלו גדלה כמות המזון שצרכו. לצורך כך פיזרנו בתוך הלול חביות שפתחים בתחתיתן, מלאנו את החביות בתערובת (מזון להודים) וההודים אכלו מתוך הפתחים שבתחתית.
את התערובת הביאה משאית אחת לשבוע מממגורות "מתמור" שליד אשדוד. התערובת הגיעה בשקים של 50 ק"ג כל אחד. משהגיע המשאית לרחבת הצרכנייה (ותיכאן כיום) ביום או בלילה היו מודיעים במערכת הכריזה (רמקולים) על הגעתה וכל החברים היו מגיעים עם טרקטור ועגלה וכל אחד היה פורק ישירות לעגלתו את הזמנתו ומביא ליד לולו. ואז העמיס את שקיו על גבו, הכניס ללול ומילא את החביות.
מהר מאוד הבנו שלול בגודל של 200 מ"ר קטן מדי והכפלנו את גודל המבנה, רוב המגדלים אפילו השלישו ל 600 מ"ר. הלול הפך לגדול ולצורך האכלת ההודים היה צורך למלא (על הגב כמובן) טונות רבות של תערובת. זאת הייתה עבודת פרך למלא כל שבוע את החביות ודי מהר גילינו שיש אמצעי מילוי – "מאביס אוטומטי". נרכשו מיכלי מתכת בעלי קיבול של 3 טון וכל לולן הציב אותו בקצה הלול שהגיע כבר כמעט עד הכביש. לכל אורך הלול בגובה של כשני מטר ניתלה צינור פלסטי ובתוכו ספירלה (מעין קפיץ) שהייתה מחוברת מצד אחד למיכל התערובת ומצדו השני מנוע חשמלי שסובב את הספירלה וזו הסיעה את התערובת מתוך המיכל. לאורך הצינור היו מפוזרות חביות המזון שחוברו לצינור המרכזי בצינור קצר ותנועת הספירלה מילאה את כל החביות. כך נחסכה לנו עבודה מרובה. לפי חשבון סכמתי שעשיתי כל לולן סחב על גבו לפחות מאה טון תערובת עד שהגענו למתקן האוטומטי האמור. לא פלא שרבים מהחברים סובלים עד היום מכאבי גב (מבלי שאתייחס לקטיפים בשדה והעמסת התוצרת על המשאיות לפני בוא המלגזה).
עידו שחם כילד בלול הודים בעין יהב (מתוך ארכיון מושב עין יהב)
לול הודים בפארן - מתוך חוברת "39 שנה לערבה" - 1998 (מי הילד? ספרו לנו)
שיווק ההודים נעשה כשהגיעו ההודים לגיל של כחצי שנה. משאית ובה כלובים הגיע בשעות אחה"צ ונפרקה ע"י בעל המשק המשווק ובעזרת שכניו התחילו לרכז את ההודים בפינת הלול ושם לתפוס אותם ולהכניסם לכלובים. זאת הייתה עבודת נוראית, כל כלוב שקל כ-40 ק"ג והיה צריך להעמיסו פעם אחת על העגלה ופעם שניה על המשאית. עם סיום ההעמסה בשתיים בלילה היה יוצא בעל המשק יחד עם המשאית לנהריה, שם שווקו רוב ההודים, בכדי לשמור שלא "ייעלמו" כמה הודים בדרך וכדי להשגיח על המשקל של בית המטבחיים. לאחר הפריקה בנהריה היה על המלווה לחפש דרך כלשהיא לחזור מנהריה לעין יהב. גם אירוע השיווק השאיר ללא ספק סימן כלשהו על גבו הרצוץ של המושבניק.
נחזור להובלת המזון ללולים. לאחר שהותקנו מיכלים ומאביסים אוטומטיים במשקים, משאית מיכל מיוחדת לתערובת בתפזורת של מפעל "מתמור" הייתה עוברת ברחובות המושב וממלאת את מיכלי החברים בהתאם להזמנתם.
לאור הצלחת גידול ההודים בעין יהב הוקמו לולים גם בחצבה ומאוחר יותר בישובים נוספים כפי שיסופר להלן.
לא חלף זמן רב מאז שהותקנו המכלים והמאביס האוטומטי והתרגלנו לפינוק הזה ואז פרצה מלחמת יום הכיפורים.
כל המשק האזרחי גויס לטובת המלחמה, משאיות ומכליות לא היו בשוק האזרחי. חלק מהמשאיות של מפעל "מתמור" שסיפק לנו את התערובת גויסו והמפעל החליט שמעט המכליות שנשארו ברשותו ישמשו רק למשקים הקרובים למפעל ואז כל מכלית יכולה לעשות הרבה סבבים ביום לעומת מכלית שתשלח לערבה שיכולה לעשות סבב אחד בלבד. גם משאיות אזרחיות לא היה ניתן להשיג. המזון במכלי ההודים נגמר ובגבור רעבונם החלו לדפוק במקורם על החביות הריקות בכל רחבי המושב, רעש שלא יישכח. מדי פעם סיפק לנו הצבא משאיות צבאיות שהעמיסו שקים במפעל "מתמור", כאמור ליד אשדוד, וירדו לערבה על מנת להרגיע את רעבונם של רבבות ההודים שברחבי המושב. נגמר ה"פינוק" של האוטומציה וחזרנו לימי השקים.
גם יישובי הערבה הדרומית סבלו ממחסור במזון ברפתות ובלולים בזמן המלחמה.
מלחמת יום הכיפורים הסתיימה לאחר כחודש ואספקת התערובת ליישובי הערבה חזרה לשגרתה.
ישבו פרנסי הערבה כולל הערבה הדרומית וחשבו מה לעשות בכדי שמצב כזה לא יקרה שנית והוחלט על הקמת מכון תערובת באזור כדי שיהיה כאן מלאי גדול של מזון לבע"ח במצבי חירום. הוקם תאגיד לשם כך ובו היו שותפים גם יישובי הערבה הדרומית. לפי התחשיבים גם מחיר התערובת במפעל החדש יהיה יותר זול מאשר ב"מתמור".
דבר ראשון נרכשה ע"י המפעלים האזוריים של הערבה מכלית להובלת תערובת שהוזילה את מחיר ההובלה לערבה. ייזכר לטוב נהגה הנאמן ישראל שמול המתולתל והחייכן שחילק במשך שנים תערובת במכלי החברים, השאיר פתק והמשיך הלאה.
במקביל תוכנן והוקם מפעל תערובת בהשקעה גדולה באזור התעשייה ספיר. ביום שהושלמה בנייתו והוא היה אמור להתחיל לייצר הגישה הנהלת "מתמור" הצעת מחיר זולה ומפתה ליישובי הערבה הדרומית ואלו נסוגו מתוכניתם לרכוש תערובת במפעל החדש ושבו לזרועות "מתמור". המפעל לא עבד יום אחד ודמותו של הפיל הלבן משקיפה בגאון על העוברים והשבים בכביש הערבה כבר למעלה מחמישים שנה.
מבנה הסילו באזור התעשיה בספיר
תרנגולי הודו בעין -יהב מחוברת "50 שנה לערבה"
במשך שנות השבעים נוספו מושבים בערבה ולמושבים הוותיקים יותר נוספו מתיישבים רבים וכל מתיישב חדש קיבל לול מוכן עם הגיעו. הלולים כאמור היו בחצרות הבתים על שטח גדול. מדי יום בשעות אחר הצהריים כאשר האוויר עמד מלכת היה מתמלא המושב בענן אבק מחניק בלתי נסבל שנגרם מרקיעת ההודים ברגליהם באדמת הלול המעורבת בזבל ונפנוף בכנפיהם. המושבים באותה עת עין יהב וחצבה היו באותה עת בשלבי קליטה אינטנסיבית של משפחות חדשות וכל משפחה כזו קיבלה לול חדש וענני האבק ביישובים גדלו וגדלו. אי אפשר לנשום אחה"צ, מכניסים את הילדים לתוך הבתים האטומים ומחכים לרוח שתגיע ותפזר את ענן האבק. התושבים הגיעו לתובנה שאי אפשר להמשיך ככה. ולאט לאט חברים שסיימו מחזור הודים (מחזור גידול מאפרוח ועד שיווק נמשך כחצי שנה), לא חידשו את הגידול. מספר המגדלים הלך ופחת. במושבים הבאים שהוקמו בערבה אחרי עין יהב וחצבה, דהיינו פארן וצופר נבנו חוות לולים בשטח מרוכז הרחק מחוץ למושבים.
גם רווחיות הענף ירדה, מחלות תקפו את להקות ההודים והיה צריך להזריקם חדשות לבקרים והסיכון עלה ועלה. החל מסוף שנות השבעים ועד אמצע שנות השמונים הופסק גידול ההודים אצל מרבית המגדלים.
לולי ההודים הריקים קיבלו שימושים אחרים בעיקר בתי אריזה לתוצרת חקלאית ועל הגג של רובם מתנוססת מערכת סולרית לייצור חשמל. ייצור חשמל הפך לאחד "הגידולים" המכניסים בערבה.
מאת: אמנון נבון
הביאה לדפוס: אסתי סלע
אוקטובר 2025
תגובות